יח מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל׃ יט בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל־פָּ֑שַׁע וְחוֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל׃
֍ ֍ ֍
(יח) מבאר עתה את חלקי הדיבור השונים, והדרך הראויה לנהוג בהם: מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר – מי שמכסה את שנאתו לחבירו, בהכרח יצטרך להוציא משפתיו דברי שקר, להראות לו שהוא אוהבו, אמנם כיון שאכן יסתיר את שנאתו, לא יידעו עליה גם בני אדם אחרים, וּמוֹצִא דִבָּה – וכאשר יוציא דיבה על אותו אדם, יאמינו לו כולם כיון שלא ידעו שהוא שונא אותו ולכן הוא מדבר בגנותו, ואדם זה המשתמש בלשונו ודיבורו לשקרים והוצאת דיבה, הרי הוּא כְסִיל – אדם הנוהג בהיפך מדרכי החכמה, מחמת רוע לבבו.
(יט) אמנם, גם מי שאינו מדבר דיבורים אסורים, אלא דברי הרשות, אינו נוהג בשלימות הראויה, כי בְּרֹב דְּבָרִים – כאשר מדבר האדם דברים רבים, לֹא יֶחְדַּל מדברי פָּשַׁע, כי דיבורי הרשות גוררים אחריהם דברי פשע. וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו – המונע את שפתיו מלדבר אפילו בדברי רשות, ומדבר רק בדברי מצוה, הוא מַשְׂכִּיל.
