ד לֹֽא־יָ֭שַׁבְתִּי עִם־מְתֵי־שָׁ֑וְא וְעִ֥ם נַֽ֝עֲלָמִ֗ים לֹ֣א אָבֽוֹא׃ ה שָׂ֭נֵאתִי קְהַ֣ל מְרֵעִ֑ים וְעִם־רְ֝שָׁעִ֗ים לֹ֣א אֵשֵֽׁב׃ ו אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹֽבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּֽחֲךָ֣ יְהוָֽה׃ ז לַ֭שְׁמִעַ בְּק֣וֹל תּוֹדָ֑ה וּ֝לְסַפֵּ֗ר כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃
֍ ֍ ֍
(ד) וגם הסרתי את הדברים העשויים למנוע ממני את עבודת ה' כראוי, כי לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא – בני אדם המסיתים ומדיחים את האדם מעבודת ה' בטענות של כפירה ומינות ['מְתֵי' הוא כינוי לכל בני האדם, שסופם למות, ו'מתי שוא' היינו שטענותיהם טענות שוא], וְעִם נַעֲלָמִים – אנשים השקועים בתאוות העולם הזה ['נעלמים' מלשון 'עולם', כלומר אנשים השטופים בתאוות העולם] לֹא אָבוֹא, כדי שלא אלמד ממעשיהם.
(ה) ועל ידי זה הגעתי לדרגה שנעשה הטוב לטבע הטבוע בנפשי, עד אשר שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים, כלומר, לא רק את המרעים המועטים שנאתי, אלא אפילו אם היה קהל וקיבוץ גדול של בני אדם שבחרו ברע, שנאתי את כולם, וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב – אני בטוח שגם בעתיד, לעולם לא אשב עם רשעים, כיון שהישיבה עם רשעים מתנגדת לטבעי.
(ו) ואיני צריך לרחוץ את ידי במים כדרך שעושים הכהנים לפני עבודתם, ואף איני צריך לעלות על המזבח כדי להקריב חטאות ואשמות, אלא אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי – אני רוחץ את כפי בנקיותי, וזו רחיצת הנפש, הנקיה מכל חטא ושמץ עוון, וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ, לתכלית האמורה בפסוק הבא.
(ז) לַשְׁמִעַ [-להשמיע] סביב המזבח את טובותיך וחסדיך בְּקוֹל תּוֹדָה, וּלְסַפֵּר את כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ, שזו תכלית ההודאה, שיכירו גם בני אדם אחרים את גדולת ה'.
