השער השני – שער הענווה
הענוה ניכרת באדם בששה דברים: א. בחוזק כעסו של אדם. כגון שביזהו אדם מאוד, בדיבור או במעשה, ויש לו אפשרות לנקום בו, ומושל ברוחו ומוחל לו בעבור מצוות ה', זה סימן ענווה. ב. כשיבוא לו הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא ברוך הוא עליו ומקבל באהבה. ג. אם ישמע שבני אדם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, ולא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד מה שהוא חייב לעשות, ואינם אלא כטיפה מהים. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו. ואם אחד סיפר עליו מעשים רעים, אם אמת הדבר – לא יעוות האמת לנקות עצמו, ולא ישנאהו על שגילה הדבר, אך ייכנע לבורא ברוך הוא אשר גילה מעט מהרבה, לייסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו. ואם מה שספר עליו הוא שקר, לא יבייש את המספר ולא יכעס עליו. כי כבר היה מעשה באחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכויותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך. כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן מצוות, ויאמרו: הלוא לא עשינו זה! וישיבו להם: אותם שספרו עליכם רע – הם עשו אלו מצוות, ונוטלים אותם מהם ונותנים לכם. וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלוא לא עשינו! ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם.
