השער השמיני, שער חשבון הנפש
פרק שלישי
החשבון התשיעי: חשבון האדם עם נפשו, כאשר יתבונן האדם בהשתדלותו הגדולה בדברים החשובים לו, כגון כשיטיל עליו מלך בשר ודם לעשות דבר מסוים, הרי לא יניח מהשתדלותו ויכולתו שום דבר שלא ישתמש בו כדי לעשות את הדבר כראוי. ואם יטיל עליו המלך דבר המצריך עיון ומחשבה, ודאי יזמין האדם את כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו. ואם בא האדם לשבח ולהודות למלכו על דבר טוב שגמלו, או חסד שעשה עמו, בין אם עושה זאת בחרוז או במפורד, בכתב או בעל פה, הרי לא יניח מצחותו ומליצתו, ויכתוב כל דבר שהוא יכול לכתוב עבורו, בין אם הוא אמת ובין אם הוא שקר. ואלו היה יכול להראותו בכל אבריו, הנסתרים והנראים, היה עושה כן. ואלו היה יכול להטריח השמים והארץ וכל אשר בהם בהודאתו ושבחו, היה עושה זאת, מחמת חפצו שיגיענו טוב מאת המלך, על אף שהמלך אינו אלא אדם, חלש כמותו, זעיר ובעל חיים קצרים.
וכפי זה ראוי למשכיל שינהג בעבודת האלקים יתעלה, כשהוא עושה איזה דבר. שאם עושה דבר שהוא מחובות הלבבות, יפנה ליבו ומחשבתו מכל דבר המטרידו, ויהיה ליבו מיוחד לה' לבדו באותה שעה. ואם עושה דבר שהוא מחובת הלב והאיברים יחד, כגון תפילה ולימוד תורה, יפנה את גופו מכל עניני העולם, ויפנה ליבו מהמחשבות המטרידות אותו, וינקה את גופו מכל דבר, ואח"כ יתבונן במחשבתו אל מי הוא מתפלל ומה הוא מבקש. כי אם אינו מתבונן בדבריו, הרי הוא כאותו עבד שאירח את מלכו, וציוה על בני ביתו לכבדו כראוי והוא עצמו יצא מהבית, כך האדם המצוה על אבריו להתפלל וליבו משוטט במקומות אחרים. ובפרט שהאדם אומר בסיום תפילתו 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך', ואם לא היה 'הגיון ליבו' כלל בתפילתו, כיצד יאמר כן לפני ה'. וגם כשעושה האדם את חובות האברים, שאין המחשבה חלק מהם, כגון סוכה ולולב וציצית ומזוזה, ושמירת השבתות והמועדים והצומות, שעל זה נאמר 'מצוות אינן צריכות כוונה', מכל מקום יקדים לעשייתן את כוונת הלב לאלקים קודם שיעשנה, כדי שיהא שורש מעשהו לשמוע למצות הבורא, לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו. וכאשר ידמה האדם את מעשיו בעבודת ה' לכל הפחות למעשיו לפני מלך בשר ודם, אז ימצא חריצות מאבריו לעבודת ה'.
