והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו
֍ ֍ ֍
לט. שאין ראוי לאדם לנהוג במידת הקמצנות והכלביות, כמו שהכלב אינו מניח לכלבים אחרים להיות עמו בבית מחשש שימעיטו את מזונו, הלא תראה את אשר אירע לנבל מחמת קמצנותו, שכמעט הרג דוד אותו ואת כל בני ביתו, לולא חכמת אשתו אביגיל.
מ. להודיע שאם אדם פוחד ממי שתקיף ממנו, ראוי שיפייסו במתנות מרובות, כמו שעשתה אביגיל, שפייסה את דוד במתנה מרובה ביותר, כיון שידעה את גודל הכעס שראוי שיהיה לדוד על בעלה נבל.
מא. להודיע כי הבא לפייס את מי שתקיף ממנו, בעת כעסו, ראוי לו שיתחיל בדברי פיוסים, כדי שיטה הלה אזניו לשמוע את דבריו. ויסדר את דבריו בחכמה, באופן שינצל מהרעה שרצה הלה לעשות לו, וכמו שנהגה אביגיל, שתחילה אמרה לו בדרך פיוס שהעוון תלוי בה, ומודה ועוזב ירוחם, ואחר כך אמרה לו שלא יתפעל מהתנהגותו של נבל, ואחר כך חזרה והתנצלה שלא היה בה אשם כלל, ואף נשבעה על כך כדי שיאמין לה. וגם היתה חכמה בדבריה בכך שלא הראתה לדוד שהיא יראה שישחית את בית נבל, אלא הדגישה בדבריה שה' שמר את דוד מלחטוא בחטא זה, וכללה בפיוס זה מה שהזכירה שה' יעניש את רודפי דוד בכף הקלע, ואילו נפש דוד תהיה צרורה בצרור החיים, כיון שלא תימצא בו רעה, וכאילו הזהירה את דוד שיזהר מחטא זה, כדי שלא יאבד את מלכותו, כדרך שאיבדה שאול מפני חטאיו.
