תורת הבית, פרק ראשון (ד)

כפי המשל שהובא לעיל, לבן המלך שנשלח לארץ רחוקה לאסוף כמות גדולה של אבנים טובות ומרגליות, כך האדם נשלח לעולם הזה לאסוף מצוות רבות, והאבר שבו יכול האדם לקיים מצוות רבות הוא הפה, כי בכל דיבור ודיבור של תורה מקיים האדם מצוות עשה דאורייתא. ולכן ציוהו ה', לטובתו, שלא ישקוט ולא ינוח מלדבר בדברי תורה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך. ומאחר וכשהאדם מתרגל לדברים אינו מתבונן בגודל חשיבותם, וכמו בן המלך הנמצא זמן רב במקום שבו מזלזלים באבנים טובות ואין מכירים בערכם, ומושלכים ברחובות ואין דורש, אף הוא יבוא לאט לאט לזלזל בהם, אם לא יעורר עצמו בכל עת לזכור שאבנים טובות אלו שוות הון רב במדינתו. וכך האדם כיון שהוא רואה שהתורה והמצוות מונחים בקרן זוית וכל הרוצה יכול ליטלם בלא כסף ובלא מחיר, לכן אינו מתבונן בגודל חשיבותם. אבל כל זה הוא רק לאנשים קטני השכל, אבל אדם בעל לב, אשר נפשו נקיה, יתבונן בכך שעיקר ביאתו לעולם הזה היא כדי לאסוף את התורה והמצוות הללו, ויזכור שלא לעולם חוסן, ורק בהיותו חי בעולם הזה יכול הוא לאסוף תורה ומצוות, לא יבלה אפילו שעה אחת לריק, אלא ילך תמיד ויאסוף עוד ועוד דברי תורה, כמו אותו בן מלך ההולך תמיד ואוסף אבנים טובות, על אף שבאותו מקום אין מחשיבים אותם למאומה.