‏‏‏‏‏‏פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת כתובות, פרק שישי (ג) ופרק שביעי (א)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יט. הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלואה. (אישות פ"כ ה"ו)

כ. עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת אחרונים אינו ניטל אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין. (אישות, פ"כ ה"ה)

כא. תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. (אישות, פט"ז ה"ז)

כב. מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן, אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה, ואם עדיין מאורסת יעשה שליש מה שהושלש בידו, ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה השליש כמו שצוה האב. (אישות פ"כ הי"ד)

כג. שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב את בניו אלא לזרז אותם, שמא ירויחו בהוצאה יותר מדאי. (זכיה ומתנה, פי"א הכ"ג)

כד. שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה שמשייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על יד שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנם להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין להם אלא שקל אף על פי שאינו מספיק להם. (זכיה ומתנה, פי"ב ה"ו)

כה. קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל.

במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין קיים. (מכירה, פכ"ט הלכות ו-ז)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת כתובות, פרק שביעי (א)

א. המדיר את אשתו מליהנות לו בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פירש אלא סתם ממתינין לו שלשים יום, אם תמו ימי נדרו או שלא תמו והתיר נדרו הרי זה מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ובאותן השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל. (אישות, פי"ב הכ"ג)

ב. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו שלשים יום, יתר על כן יוציא ויתן כתובה, אפילו הדירה שלא תאכל מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה, יוציא אחר שלשים יום ויתן כתובה. נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וקיים לה הוא את נדרה או שנדרה בנזיר ולא הפר לה, אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות או תהיה נזירה תשב, ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו. (אישות, פי"ב הכ"ד)

ג. המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חודש אחד ממתינין לו שנים יוציא ויתן כתובה, ובזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד ממתניתין לו שנים יוציא ויתן כתובה. (אישות, פי"ג הי"ב)

ד. המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה, או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה שזה כמי שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה, ואם היה טוען מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה והוחזקו שם פרוצים שומעין לו. (אישות פי"ג הי"ג)

ה. מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין, ואם היה עשיר נותן לה לפי עשרו כדי שתצא בו לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה. (אישות, פי"ג הי"א)