לו. המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. (אישות, פכ"א ה"ג)
לז. המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת ממתינין לו יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו, ואפילו היה מלח שעונתו לששה חדשים, שכיון שנדר הרי ציערה ונתיאשה, וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום, ואם נשבע נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה, אמר לה הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זה נדר ואסור לשמש שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. (אישות, פי"ד ה"ו)
לח. עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת, החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים, תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת.
יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה, וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח, ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים, וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים אין אשתו יכולה לעכב. (אישות, פי"ד הלכות א-ב)
לט. המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב, ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע, שאם שנא ישלח אבל לענות אסור, ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה. (אישות, פי"ד הט"ו)
מ. האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.
ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.
ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ואין נותנין לה גט עד שנים עשר חדש ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה.
כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו, ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת.
וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש, וכן יבמה שלא רצת להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין להן.
המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים אם תפשה אין מוציאים מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו, וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. זה הוא דין התלמוד במורדת.
ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת, ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות ובדין התלמוד ראוי לתפוש ולדון. (אישות, פי"ד הלכות ח-יד)
