102. בן (ב)

וּמִצְוָה עַל הַבֵּן לְכַבֵּד אֶת אָבִיו, וְלִירָא מִמֶּנּוּ. וְאִם לִפְעָמִים יִכְעַס עָלָיו אָבִיו וְיַעֲנִישֶׁנּוּ בְּחִנָּם מֵחֲמַת אֵיזֶה צַעַר שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ מֵחֲמַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אָבִיו אוֹ מֵחֲמַת חִסָּרוֹן דַּעְתּוֹ, אָז צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דַּעַת בַּבֵּן לִסְבֹּל הַכֹּל לִכְבוֹד מִצְוַת קוֹנוֹ, וְלֹא יַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ, וְלֹא יְשִׁיבֶנּוּ קָשׁוֹת, וְלֹא יְבַיְּשֶׁנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם. וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר אָבִיו וְאִמּוֹ בְּנֵי דַּעַת, צָרִיךְ הַבֵּן לַחְשֹׁב שֶׁבְּוַדַּאי הַצֶּדֶק עִמָּם בְּכָל מַה שֶׁעָשׂוּ לוֹ, וְאִם בְּעֵינָיו נִרְאָה שֶׁיָּצְאוּ מִן הַשּׁוּרָה – הוּא מֵחֲמַת חֹסֶר דַּעְתּוֹ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַבָּנִים שֶׁלְּעוֹלָם מְבַקְשִׁים זְכוּת לְנַפְשָׁם, כְּאִילּוּ הַדִּין עִמָּהֶם בְּכָל מַה שֶׁעוֹשִׂים, וְנִרְאָה לָהֶם כְּאִילּוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם נוֹהֲגִים עִמָּהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, אֲבָל הַבֵּן שֶׁהוּא בַּר דַּעַת וִירֵא שָׁמַיִם יַּחְשֹׁב שֶׁבְּוַדַּאי הַנְהָגַת הוֹרָיו עִמּוֹ הִיא כַּהֹגֶן, וְיַעֲשֶׂה אָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת לְקַבֵּל תּוֹכָחוֹת, וְלֹא יָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לוֹ יָמִין וּשְׂמֹאל.