בימי האמוראים, שעקרו וטחנו עד אשר דק, דקדקו ועמדו על רמיזות המשנה, על פי רומיא דמתני' אהדדי ואברייתות, בשני התלמודים, הירושלמי והבבלי. וטרם נגנז האור, עוד הורשו להתבונן על פי סברתם, ולקבוע לנו הלכתא כמאן, ולהוסיף לנו מימרות עד רב אחא ורבינא, סוף הוראה.
ומיום שנסתם ונחתם התלמוד בבלי, נסתם כל חזון מלחזות להבין ולהורות מדעתינו, רק כעיורים נגשש, דבר מה נראה בתלמוד הקדוש, בה נחזי אנן, לאורם נסע ונלך, כל דברי קדשם הם המה נר לרגלינו ואור לנתיבתינו. ומבלעדי אור תורתם, כמתי עולם במחשכים הושבנו, כי נגנז כל האור בתורה החתומה אשר בידינו. שם בללו וגנזו כל המאורות, להתגלות לצדיקים הזוכים בכל דור ודור להנות מאורם.
וגדולי המפרשים ז"ל עדיין היו משתמשים באור הגנוז הזה, המה חפרוה כרוה, חפשו מטמוניה, יגעו מצאו גנזי מחמדיה, המה אכלו מפריה, ושבעו והותירו גם לדורות הבאים, לחיות מפיהם ומפי כתבי קדשם, אשר הניחו לנו ערוך השולחן.
וגם אחרי כן, חכמי הדורות האחרונים ז"ל, מהם זכו ללקט אורות, לדלותם מים התלמוד, ואיש כפי יכלו לקטו, אבל זעיר שם זעיר שם. כי רוב דבריהם דלה דלו לנו, על פי חבל בחבל ונימא בנימא, להתגלות במשמעות דברי הראשונים ז"ל. (הקדמה ל'שנות אליהו' על המשניות)
