"נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם", כל תכשיט נגרע ערכו ושפלה מדרגתו בהיותו ניתן על גויית החזיר, יען כי החזיר לא יתעטר בזאת, ולא תגדל תפארתו כאשר יותן רביד זהב על צוארו, בעבור כי אין זה מגדרו.
אולם, על כל פנים, בהיותו נתון על מקום אחר זולת האף, הן לא ימצא בו רק מין זה מהפחיתות לבד, והוא השפלת יקרתו. אמנם בהיותו נתון על האף, אשר הוא האבר המיוחד אליו להיות נובר באשפה, ובמקומות המגואלים והמטונפים המלאים קיא צואה, כי אז מבלעדי הפחיתות הנזכרת, עוד נוסף על זה, כי עתה הנזם עצמו יהיה לו לכלי להיות נובר בו באשפה, וכדי בזיון.
ככה לעומת זה, היופי באשה. עם כי זה למעלה וכבוד יחשב לה, עם כל זה בהיותה 'סרת טעם', הכוונה שהיא חסרת ובשיגעון תנהג, כי אז לא לבד כי לא למעלה ותפארת יחשב לה, כי אף גם זאת לחסרון מופלג הוא לה. יען כי על ידי זה היא מעותדת אל החטא והקלקול, להיות מופקרת לכל, אחרי כי דעת אין לה להזהר מן החטא. (רוח חיים, ו, ב)
