14. אהבת עצמו (ב)

לְפִי הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר, רָאוּי לָאָדָם לֶאֱהֹב אֶת גּוּפוֹ יוֹתֵר מִמָּמוֹנוֹ, וְטוֹב פַּת חֲרֵבָה בְּשַׁלְוָה וּמְנוּחָה מֵעֹשֶׁר רַב הַבָּא בְּטִּרְחָה. וְאִם הִרְחִיב ה' אֶת גְּבוּלוֹ, יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֶּסֶף לְהַמְצִיא מַרְגּוֹעַ לְגוּפוֹ, וְלֹא יְהֵא עָמֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה עֲבוּר בֶּצַע כֶּסֶף, אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ מָמוֹן – יֵיטִיב לְגוּפוֹ, וְיִהְיֶה גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְסוֹבְאֵי יַיִן, בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר, אוֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים, מַרְבִּים בְּטִיּוּלִים לֵילוֹת וְיָמִים, כִּי כָּל אֵלֶּה – מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלּוּ. וְיוֹתֵר מֵהַכֹּל צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר מִן הַכַּעַס, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּקֹהֶלֶת "הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ".