146. דבקות (ב)

נֶאֱמַר בַּפָּסוּק "וּלְדָבְקָה בוֹ", וְאָמְרוּ חז"ל, וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה, וַהֲרֵי נֶאֱמַר "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", אֶלָּא הִדָּבֵק בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל ה', מַה הוּא רַחוּם אַף אַתָּה רַחוּם, מַה הוּא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. וְכִמְדֻמֶּה לְכָל אָדָם שֶׁכְּבָר הוּא דָּבֵק בְּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים, וְאֵין אָדָם שֶׁאֵינוֹ חוֹנֵן דַּלִּים, אֲבָל כְּדֵי לְהִדָּמוֹת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְרַחֵם וְחוֹנֵן אֲפִילוּ לְאוֹיְבוֹ מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ, וַאֲפִילוּ אִם הוּא אִישׁ רַע מַעֲלָלִים שֶׁעוֹמֵד וּמַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ – לֹא יִמְנַע טוֹבָתוֹ וְרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו מֵאִתּוֹ, וַאֲפִילוּ שֶׁבְּאוֹתוֹ חֶסֶד שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַלָּה לְהָרֵעַ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יִמְנַע טוֹבָתוֹ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם בְּרוּאָיו.