148. דבקות (ד)

יָדוּעַ שֶׁכָּךְ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁיּוֹשֵׁב תָּמִיד עַל יְמִינוֹ שֶׁל אָדָם לְשִׂטְנוֹ, וּלְהַרְחִיקוֹ מִכָּל דָּבָר טוֹב, וְיוֹדֵעַ הוּא שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַמָּטָר נוֹקֵב אֶת הָאֶבֶן, כָּךְ הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ תָּמִיד וְשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְדִבְרֵי מוּסָר וְיִרְאַת הַשֵּׁם – הֵם נוֹקְבִים אֶת לֵב הָאֶבֶן, וְרוּחַ נָכוֹן יִתְחַדֵּשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְלָכֵן עוֹשֶׂה הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁאִם פַּעַם אַחַת יֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְיֵשֵׁב שָׁם שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם, תְּהֵא נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְיִבְחָר עוֹד לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר אוֹ לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, וְלֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, אַדְּרַבָּה, יִמְצָא מְנוּחָה וְנַחַת רוּחַ. אֲבָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר, וְהֵסִיר מַסְוֶה הַעִוָּרוֹן מֵעַל עֵינָיו, יָדוֹעַ יֵדַע, שֶׁכְּדֵי לִהְיוֹת יְהוּדִי כָּשֵׁר עוֹבֵד אֱלֹקִים צָרִיךְ לָכֹף אֶת יִצְרוֹ, וְדַי בָּזֶה שֶׁיָּכֹף אֶת יִצְרוֹ לִהְיוֹת לוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ בְּלִמּוּדִים תָּמִיד, אֲפִילוּ עַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, וְסוֹף שֶׁיֶּעֱרַב וִיְבוּסַם לוֹ, וְיֵלֵךְ הָלוֹךְ וְגָדוֹל, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ בְּדַרְכֵי הַיַּהֲדוּת וְהַפְּרִישׁוּת וְהַחֲסִידוּת, כִּי סְגֻלַּת הַתּוֹרָה לְבָעֵר אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְלָכֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לַמּוּטָב'. וְהוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְיַשִּׂיג אוֹרְחוֹת חַיִּים.