161. הלבנה

יָדוּעַ חֹמֶר אִסּוּר מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בְּרַבִּים, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמְרוּ חז"ל, מוּטָב לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. אָמְנָם בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, הֲרֵי הֵם מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים זֶה אֶת זֶה, וְכָל אֶחָד מַזְכִּיר מוּמֵי חֲבֵרוֹ, אֶת אֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה מִיְּמֵי קֶדֶם וּבְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶּׁאוֹמֵר עָלָיו אֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹ. וְאַף שֶׁדָּבָר זֶה חָמוּר מִצַּד שֶׁהוּא מוֹצִיא שֵׁם רַע, לוֹמַר עָלָיו דְּבָרִים שֶׁאֵינָם אֱמֶת, אֲבָל כְּשֶׁמְחָרְפוֹ בְּמַה שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה בּוֹ הוּא יוֹתֵר חָמוּר, כִּי כְּשֶׁמְחָרְפוֹ בְּמַה שֶׁאֵין בּוֹ – אֵין כָּל כָּךְ הַלְבָּנָה, כְּמוֹ כְּשֶׁמַּזְכִּיר לוֹ עֲווֹנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁמַּלְבִּין פָּנָיו מַמָּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּשׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן אֵינוֹ שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁדּוֹמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ עֲוֹן. וְאוֹמֵר, מַה בְּכָךְ, הֲרֵי אֶת הָאֱמֶת אָמַרְתִּי. וְאֵינוֹ שָׁם עַל לֵב כִּי גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִצַּד חֹמֶר אִסּוּר הַלְבָּנַת פָּנִים, כָּאָמוּר. וְיֵשׁ שֶׁמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ גַּם בְּלֹא דַּעַת, שֶׁמְּדַבֵּר לְפָנָיו בִּגְנוּת מוּמִים שֶׁבּוֹ, אוֹ בִּגְנוּת מַעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה, אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֵלָיו, הֲרֵי הוּא נִלְכַּד בִּסְרָךְ הַלְבָּנָה, וְלָכֵן יָפָה שְׁתִיקָה, כִּי בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פֶּשַׁע.