וכן בענין ההיתר להפסיק באמצע הלימוד להתבונן עוד מעט ביראת ה', שהמשילוהו חז"ל להיתר עירוב הקב חומטין בכור תבואה, מינה נמי, שכמו שאם עירב בכור תבואה יותר מקב חומטין אשר איננו צריך לקיום התבואה הרי הוא גזל ואונאה, כן בענין היראה, אם יאריך בה האדם זמן יתר מכדי מידתה הנצרך לקיום ושימור רב תבואות התורה, הרי הוא גוזל אותו הזמן העודף מהתורה, שהיה צריך ללמוד באותו העת, כי לא הורשה לעסוק בהתבוננות וקניית היראה אלא כפי אשר ישקול בשכלו לפי טבעו וענינו שזה העת הוא צורך והכרחי לו לעסוק בקניית היראה ומוסר, לצורך השימור והקיום של תבואת התורה.
ובאמת, כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה, כמו שפירשנו בפ"ג ענין לשמה, איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתברך, כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה. כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו, במעט זמן ויגיעה מועטת על זה. כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה, כמו שאמרו 'כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה'. (נפש החיים, ד, ט)
