17. אהבת הבנים והבנות (א)

אַהֲבַת הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת שֶׁל הָאָדָם, גַּם כֵּן הַטֶּבַע מְחַיֵּב זֹאת, מֵאַחַר שֶׁהֵם עֶצֶם מֵעֲצָמָיו וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ. וְעִקָּר הָאַהֲבָה הִיא אַהֲבַת הַנֶּפֶשׁ, וְנִכְלָל בָּזֶה גַּם אַהֲבַת עַצְמוֹ, כִּי הַבֵּן מְזַכֶּה אֶת אָבִיו. לָכֵן יִּזָּהֵר הָאָדָם בְּהַנְהָגָתוֹ עִם בָּנָיו, וְלֹא יָקֵל בִּכְבוֹד בְּנוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, לְמַעַן לֹא יַבְאִישׁ אֶת רֵיחוֹ. וּבְיוֹתֵר צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמַה שֶׁהִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה לְטוֹבָה בֶּן אֶחָד בֵּין הַבָּנִים, כִּי קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה. וְהַכְּלָל הוּא, לְפִי דַּעְתּוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַבֵּן כָּךְ צָרִיךְ הָאָב לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא. וְאִם יֶחֱטָא הַבֵּן לְאָבִיו – יְמַהֵר לִמְחוֹל לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בְּנוֹ בִּגְלָלוֹ. וְלֹא יְדַקְדֵּק הָאָדָם כָּל כָּךְ עִם בָּנָיו, וְלִפְעָמִים יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וּכְאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה, וְלִפְעָמִים יְבַטֵּל הָאָב אֶת רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנָם שֶׁל יְלָדָיו. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְזַכּוֹת אֶת נַפְשׁוֹ וְנֶפֶשׁ בָּנָיו אַחֲרָיו.