ב. מי שנצרך לנקביו ויכול להעמיד עצמו שעה וחומש, אלא שאם ילך לנקביו יפסיד תפלה בצבור, [אבל עדיין לא יפסיד זמן תפלה], יש אומרים שרשאי להתעכב אפילו אם יפסיד על ידי זה תפלה בצבור. ויש אומרים שאין להפסיד תפלה בצבור כל שיכול להעמיד עצמו כדי פרסה, מאחר שבאופן כזה אין תפלתו תועבה. וכמו שנתבאר לעיל. והעיקר כדעה ראשונה, שלא יתפלל כשהוא צריך לנקביו, אפילו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, אף שעל ידי כך יפסיד תפלה בצבור. [ואחר שיעשה צרכיו יתפלל ביחיד בגוף נקי].
ג. שיעור הליכת פרסה שנקטו חכמים בדין זה, היינו לענין שיעור הזמן, ולאו דוקא מהלך ממש. ולכן אם יודע בעצמו שאם יישב יוכל להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, והתפלל, יצא ידי חובה בדיעבד. וכן אם רואה שעומד לעבור זמן תפלה, רשאי להתפלל בכיוצא בזה אפילו לכתחלה.
