ג. הלומד תורה ושומע קדיש או קדושה יש אומרים שמחוייב לענות, ויש מחלקים בזה בין אם לומד ביחידות לבין אם לומדים ברבים. ויש אומרים שאם הדבר מפריע לו ברצף לימודו, או בריכוז ובהבנה, רשאי להמשיך בלימודו גם אם לומד ביחידות.
ד. העומד בתפלה באמצע ברכת שמע קולינו, ושמע מהצבור שעונים "יהא שמיה רבה מברך", אינו רשאי להפסיק לענות עמהם, ואף על פי שרשאי כל אדם לשאול צרכיו באמצע ברכת שומע תפלה, מכל מקום עניית "יהא שמיה רבה מברך" אינה מענין שאלת צרכיו, ונחשבת להפסק. ואמנם גם בשאלת צרכיו של האדם צריכה להיות תכלית כוונתו לצורך גבוה, ולא לצורך עצמו בלבד, וכמו שאמרו בסנהדרין (מו א) בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. [ופירש רש"י, קלני, קל איני, כלומר, כשם שאדם שהוא עיף ויגע, אומר כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי, כך השכינה מצטערת עם השרוי בצרה]. ולכן המתפלל על צרכי גופו, כגון רפואה שלימה, או פרנסה, יתכוין לצורך עבודת ה', וכמו שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. וראה בלשונו הזהב של הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג' ופרק ד'). וכן האריך בזה הגאון רבי חיים מוואלוז'ין בספר נפש החיים (שער ב' פרק יא וי"ב), ובספרו רוח חיים על אבות (פרק ג' משנה ב'), ובשאילתות שבסוף מעשה רב (אות כג). וכן כתב המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות סג א). ועוד. ומכל מקום הבקשה והתחנה עצמה שאומר באמצע שומע תפלה, היא על צרכי גופו, אבל אמירת יהא שמיה רבה מברך, שהכל לצורך גבוה, אינה מענין בקשת צרכיו, ולכן אינו רשאי לענות עם הצבור משום הפסק.
