א. ראוי לאדם לקיים מחשבות ליבו בכל דבר שבינו לבין חבירו, וכגון שהחליט בלבו לעשות איזו טובה לחבירו, ויש בידו אפשרות לעשות זאת, ראוי שיעשה כן. (קצש"ע ס"ב).
ב. אבל בדברים הנוגעים לצורכי עצמו, שאין בהם אפילו סרך מצוה, אין אדם צריך לקיים את מחשבות ליבו, ואפילו לא את מוצא פיו. (שם)
