א. לא יתפלל האדם בליבו בלבד, אלא יחתוך את הדברים בשפתיו, וישמיע לאוזניו בלחש, אבל לא בקול, ואפילו חבירו העומד לידו – לא ישמע את קולו. ויש אומרים שלפי הזוהר צריך להתפלל בלחש שאפילו הוא עצמו לא ישמע את קולו. (שו"ע ומשנ"ב סי' קא)
ב. אם אינו יכול לכוין כשמתפלל בלחש, אם מתפלל בביתו – רשאי להתפלל בקול שיוכל לכוין בו, ואם הוא מתפלל בציבור – אסור להשמיע קולו אפילו במקצת, שלא יפריע לאחרים. (שם)
