יב. לכתחלה אין לדבר דברים בטלים עד שיבלע מהפת, ואם דיבר בעודו לועס, אין צריך לחזור, שכיון שכוונתו לאכילה ולא לטעימה, כל שהחיך נהנה מהפת חלה הברכה ושפיר דמי. [וכן אם בירך שהכל על סוכריה או מסטיק עם טעם, והחיך נהנה, רשאי לדבר ואין צריך להמתין עד שיסיים מציצית כל הסוכריה]. אך לכתחלה לא ידבר אפילו דברי תורה עד שיבלע מן המאכל.
יג. אם בירך המוציא, וטרם שטעם מהמאכל שמע קדיש וקדושה, אין לו להפסיק לענות לקדיש ולקדושה בין הברכה לטעימה. ובדיעבד אם הפסיק לדברים שבקדושה, או שענה אמן אחר עצמו, אינו חוזר ומברך, דספק ברכות להקל. ואם התחיל ללעוס, והחיך כבר נהנה מהפת, אף שעדיין לא בלע, יענה לקדיש והקדושה, או לאמן אחר ברכת חבירו, שרק לדברים בטלים יש להחמיר לכתחלה שלא לדבר עד שיבלע. ואם בירך והתחיל ללעוס המאכל, והוא קרוב לבית הבליעה באופן שקשה לו לענות לקדיש ולקדושה, די בהרהור אמן בלבו, ויקשיב וישמע עניית הקדיש והקדושה, ויהיה שומע כעונה.
