ידוע שבמשכן היו מקומות שונים, דהיינו קודש הקדשים, וההיכל, ועזרת כהנים ועזרת ישראל ועזרת נשים, כל אחד היה מקודש מחברו, דהיינו קדש הקדשים היה מקודש מההיכל, וההיכל היה מקודש מעזרת כהנים, ועזרת כהנים מעזרת ישראל, ועזרת ישראל מעזרת הנשים. ישראל קדושים הם, ובודאי כל אחד ביקש שיתנו את נדבתו בקדש הקדשים, אבל אם כך מה יהיה עם ההיכל והעזרות? לכן בחר הקב"ה בבצלאל, שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ברוח קדשו ידע מחשבתו של כל נודב ונודב, מי שכוונתו היתה רק לשמו יתעלה, היה נותן נדבתו בקדש הקדשים. ומי שכוון גם לפניה אחרת, דהיינו לשם כבוד וכדומה, היה נותן נדבתו בהיכל או בעזרת כהנים, ומי שנתן רק לשם כבוד, היה נותן נדבתו בעזרת נשים וכדומה.
זאת היא כוונת הפסוקים "וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת" וגו', דהיינו שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ ולחשוב מחשבות ועי"ז ידע לחשוב מחשבה של כל אחד ואחד לעשות בזהב ובכסף, כלומר, כדי שידע איך לעשות בזהב ובכסף ובנחושת הם נדבותיהם שהתנדבו כסף או זהב או נחושת מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש, אך העיקר היה 'וחושב', שהיה יודע מחשבת הנודב כנ"ל.
ותשובה זו השיב הגאון רבי חיים לכפרי אחד שלא רצה לתרום לישיבה בוולוז'ין, לאחר שראה שהמשולח הולך בבגדי פאר, ויש לו נער לשרתו ועגלה וכו', דע שכל זה נדרש להענין הזה, דהיינו שהמשולח ילך בבגדי פאר, ושיהיה לו נער לשרתו, וכן כל דבר שאתה רואה שעבור זאת יתרבו הנדבות כנ"ל, אך אם כוונתך באמת היא רק לשם שמים, ידוע תדע כי מעותיך יאכלו רק ההוגים בתורת ה' כל היום, ומי שנותן גם לשם כבוד יאכל אותו העגלון, ומי שנותן רק לשם כבוד, יאכל אותו הסוס, או יהיה לתיקון העגלה. ובכל זאת גם זה למצוה יחשב, אחרי כי כל אלה נצרך להענין כנ"ל, לזאת לא טוב עשית ידידי שנמנעת מליתן נדבתך בטענה הנ"ל. (קהלת יצחק עה"ת).
