זה שאמר הוא יתברך לאדם הראשון "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לא שהיה ענין קללה ועונש, כי מפי עליון לא תצא כו', אלא פירושו שעל ידי אכלך ממנו תתערב בך הזוהמא של הרע, ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממך כדי להיטיבך באחריתך, אם לא על ידי המיתה והעיכול בקבר.
וזהו גם כן הענין מה שאמר "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", והלא חפצו יתברך שמו להטיב לברואיו, ומה אכפת ליה אם יחיה לעולם. אמנם רוצה לומר שכאשר יאכל מעץ החיים וחי לעולם, ישאר ח"ו בלא תיקון, שלא יתפרד הרע ממנו עד עולם ח"ו, ולא יראה מאורות וטובה מימיו. לזאת לטובתו גירשו מגן עדן, כדי שיוכל לבא לידי תיקון גמור, כשיפרד הרע ממנו על ידי המיתה והעיכול בקבר.
וזהו ענין הארבעה שמתו בעטיו של נחש, שאף שלא היה להם חטא עצמם כלל, עם כל זה הוצרכו למיתה מחמת התערובת הראשון של הרע, על ידי חטא אדם הראשון מעצת הנחש. וימשך הענין כן עד עת קץ הימין, בלע המות לנצח. וגם עוד יתרון, שיתבער אז הרע מן העולם ממציאותו. כמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". (נפש החיים א, ו בהגה"ה).
