267. חנופה (ב)

אָמְנָם עִנְיַן הַחֲנוּפָה הָרָעָה הַיְנוּ בְּאֹפֶן שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים וְחִבָּה יְתֵרָה לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים, אֶלָּא "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ". וַאֲפִילוּ אִם אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ, אִם מַרְאֶה לוֹ אַהֲבָה רַבָּה וְכָבוֹד גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהָאֱמֶת שֶּׁבִּלְבָבוֹ, הֲרֵי זֶה נִכְשָׁל בַּעֲווֹן חֲנוּפָה. אָמְנָם, חֲנוּפָה כָּזוֹ הִתִּירוּ חֲכָמִים לָאָדָם לְהַחְנִיף לְאִשְׁתּוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. וְכֵן הִתִּירוּ לְהַחְנִיף כֵּן לְרַבּוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. וְכֵן לִפְעָמִים מֻתָּר לְהַחְנִיף אֲפִילוּ לָרְשָׁעִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.