ודאי שעיקר הדין [בראש השנה] הוא על ענין עולם הבא, ולכן שייך שפיר ספרי מתים, כי גם המה שייכים בדין לעולם הבא. והאמת הוא בלי ספק, שגם על עניני הגוף נידונים בראש השנה, אף מי הוא פתי אשר יערב לו לבו לבקש על עניני הגוף, נגד ספק אבדן נפשו ח"ו, שהיא כעת במבוכה גדולה. הלא ידמה האיש הלז לאיש אשר יעוררו אותו משנתו בנחיצות, ואומרים לו מהר המלט על נפשך, כי אחזה אש סביב בכל קירות הבית, והוא ישיב להם כי צריך להמתין עוד, מחמת שיש כינה העוקצת אותי, ואני צריך לרדוף אחריה ולהתנקם ממנה ולהורגה, הלא לשוטה וחסר דעת ייחשב האיש ההוא. על כן צריך כל אדם לכוון בבקשתו רק על נפשו, שיהיה לפליטה, ויהיה מבני היכלא דמלכא. (דרשת מהר"ח).
ישראל קדושים הם, בראותם כי קרוב יום הדין הנורא הבא עליהם, דא יומא דראש השנה, המה מתאספים בבתי כנסיות לבקש ולהתחנן לפני המלך ה' צבאות, נפשם בשאלתם. ואם היה כל עיקר כוונתו בתפילתנו רק על גלות השכינה, כביכול תחת עבד כי ימלוך, ובאמת ולב שלם, בודאי היינו מסירים את האבן נגף לגמרי. אך אין אנו משימים זאת על ליבנו כלל, וכל מגמתינו בתפילת הימים נוראים רק על דאגת הפרנסות, ושארי צרות הדחופות עלינו בכל יום. לכן אין אנו גוללים את האבן רק מעט הנוגע לעצמינו, היינו להשקות הצאן קדושים. (דרשת מהר"ח)
