האדם, מיום היוולדו עד שובו לעפרו, צריך ללחוץ היצר, לבל ילכדנו במצודתו. ודבר זה ביכולתו לעשות, אם כל ימיו מתאמץ ללחום מלחמתו, ולא יתרפה מהביט בכל דרכיו, שלא יוכל לצודו ולקחת נפשו משם. כי היצר הרע מלומד מלחמה מנוער, ולכן מאד צריך להתגבר עליו.
אם מתגבר עליו, ואינו נוטה כלל מדרך התורה, הוא הנקרא צדיק. ואם ירגיל בזה ויוסיף עליו זהירות, נקרא חסיד. אך כל זמן היותו חי על האדמה, הוא בטורח רב, ומלחמה חזקה. על המלחמה הזו כינו חכמים מיתת צדיקים בלשון 'נח נפשיה', כי אז ינוח על משכבו, ונחה דעתו, ושקטה ממלחמה.
ואף על פי שאמרו חז"ל כי תלמידי חכמים אין להם מנוחה גם בעולם הבא, מכל מקום טורח אין שם, כי אם הנאה. (רוח חיים, ו, א וכת"י)
