א. מצוה מן המובחר להתפלל דווקא בלשון הקודש, בין בציבור בין ביחידות. (שו"ע ומשנ"ב סי' קא)
ב. ציבור, רשאים להתפלל (דרך מקרה) בכל לשון, כיון שהקב"ה בעצמו מקבל את תפילתם. אבל יחיד יתפלל רק בלשון הקודש, לפי שמלאכי השרת מעבירים את תפילתו, ואינם נזקקים אלא לתפילה הנאמרת בלשון הקדש. יש אומרים שנוסח תפילה הקבוע לציבור, אף יחיד רשאי לאומרו בכל לשון. ויש אומרים שאף תפילה פרטית רשאי להתפלל בכל לשון, ורק בלשון ארמית אין להתפלל. (שם)
