הנה, האדם הבורח מדבר המפחידו, לפי רוב הפחד כך יגדל מרוצתו, אם רב הפחד ירבה מרוצתו, ואם מעט ימעט. וכן הרץ לקבל טובה, לפי גודל הטובה היא המרוצה. אך אם המלך ציוהו לרוץ, אז אינו חושש לאיזה דבר הוא רץ, כאשר רצונו לקיים אך בעבור צווי המלך, ורץ הוא בכל כחו. וכן אם המלך ציוהו לברוח, אם חושש להקים רצון המלך – אינו חושש אם יקראנו אסון במקום שעומד או לא. ככה אם האיש בורח מעבירה בעבור עונשה, לגודל ענשה כן תהיה בריחתו, וכן לרוץ לדבר מצוה, לגודל שכרו יגדל מרוצתו. ואך אם יכוין לקיים רצון השי"ת, כקטן כגדול, יהיה מרוצתו שוה. לזה אמרו, 'הוי רץ למצוה' מחמת שהיא מצוה, ואז תרוץ 'לקלה כבחמורה', וכן לברוח מן העבירה כנ"ל. ובאמת הוא כבוד וחיוב גדול לשמש למלך הארץ אשר אנחנו יושבים בה, וכל שכן המלך ה' צבאות. וכמו שכתוב 'וה' האמירך' וגו' לשון חשיבות, לשמור מצותיו. (רוח חיים ד ב).
תפריט
תפריט
חמישי
כ"ז אייר התשפ"ו
