אין ראוי לאדם להצטער על שום דבר בעולם, אלא רק על צער השמים, כי על הבלי העולם אין מקום להצטער, כי הכל הבל. וכבר משלו משל על כך שנראה שאין הקדוש ברוך הוא חס על צער הצדיקים, שמצערים אותם או שמצטערים על מקרי הזמן, שהרי זה דומה לאב שרואה את בנו כשהוא תינוק, שבונה בית מעצים קטנים וקש, ושמח בו, ובא אדם וסתר בנינו, והולך התינוק אל אביו וקובל עליו וצועק מרה, וחושב שהיה ראוי שאביו יהרוג את אותו האיש, אבל אביו שוחק ואינו חושש כלל, שיודע באמת שצער בנו הוא הבל וריק, אלא שלפי דעתו וקוצר השגתו מצטער הרבה, כן הדבר הזה, שהצער שמצטער האדם על עניני העולם הזה, הכל הבל ורעות רוח. וכמו שלפעמים האב מסייע את הבן לבנות אלו הבתים, וקונה לו דברים שהם שחוק הילדים, כן הקדוש ברוך הוא לפעמים משלים רצון האדם בעניני העולם הזה לפי דעתו שנפשו חשקה בהן, כדי לעשות לו נחת רוח.
ואם הקדוש ברוך הוא מצער את האדם במיני יסורים לכפרת עוונותיו והוא מצטער ובוכה, הקדוש ברוך הוא אינו חושש עליו אף על פי שהוא רחום וחנון בעל הרחמים, שהרי זה דומה לילד שאמו רוחצת אותו מלכלוכו והוא צועק ובוכה, שאמו אינה חוששת עליו. וכמו הרופא שעושה לחולה רפואות קשות, ולפעמים חותך איבר ואינו חושש על צערו, כי יודע שהוא להנאתו ולטובתו, כן הדבר הזה. והאיש שיבין את זאת אין ראוי לו להצטער כלל.
