טבע הצדקה, שמעשרת. ואם כי אין זה מורגש לכל, מכל מקום בכל דור רואים אנו שכן הוא. וכתיב 'זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד', כי הזורע נוטל תבואה ומשליך בתוך רגבים, וכי יאמר הזורע, אוי לי כי נדמיתי למשוגע, לקחת יגיע כפי ולזרוק לארץ, חיטה ושעורה. כיון שבאמת הוא להרווחה, מכניס קמעא ומוציא הרבה. מפזר חיטים מעט, ונוסף עוד הרבה. כן הדבר בענין זריעת הצדקה, נראה מחסר מעותיו, אבל באמת הלא זריעה היא, להרויח הרבה בצמיחה.
והנה, יותר נפלאת זריעת הצדקה מזריעת התבואה, כי שם הזרע נרקב ועליו יציץ פרח. ובצדקה הזריעה עצמה גם כן אינה כלה, וגנוזה למעלה, כמאמר מונבז 'אני גנזתי לעצמי', והזריעה היא ודאי לעצמו בעולם הבא. אך הקצירה מזריעה זו בעולם הזה היינו העושר, אינה ודאי שלו, כי לא לעולם יחיה ועזב לאחרים חילו. ויפה כח הזריעה מכח הקצירה בענין הצדקה, היפך זריעת התבואה, אשר הזריעה – לא לו יהיה. (רוח חיים א ה).
