שנינו במסכת אבות, רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם. צא ולמד גודל חובת השפלות, שלא דיו באמירת פעם אחת, 'מאד', אלא אמר 'מאד מאד', ואף שכבר התבאר הענין לגבי 'ענוה', נראה שענין השפלות הינו במעשה, כי ידוע שהתעוררות חיצונית מסייעת להתעוררות הפנימית, ועל ידי התנהגות בכובד ראש ושחות עינים, שלא לבקש גדולה ושלא לחמוד כבוד, שלא לישב במקום גדולים ושלא להתפאר בתפארת המלבושים, בגדי חמודות, זה יזכירהו ויעוררהו להיות ענו באמת.
אמנם, לא יפריז על המדה, ואם הוא מכובד בעיני הבריות ובא באנשים – לא ישב בשפל המקומות, ולא ילבש בלויי סחבות וכדומה, כי כמו כל דבר טוב – הטוב ביותר הוא לעשות בסתר, כן הענוה עיקרה בלב להיות רוחו נשברה ולבו לב נשבר ונדכה, ביודעו ומכירו רוב פחיתותו ומעוט ערכו וקוצר השגתו ועוצם חטאותיו ורוב קיצורו בעבודת השם יתברך שמו, לפי מה שהוא אדם. ומי שהוא מורה שפלות גדול וענוה יתרה הרבה יותר מן הצרך – בשם ענוה פסולה יקרא, ויאמרו עליו שאין זו אלא יוהרא, שרוצה להראות לכל העולם את שלמות מדותיו, שהוא שלם בכל, ואינו חסר אפילו במידת הענוה. נמצא שאין זו ענוה אלא גאוה.
וזה כלל גדול בכל דבר טוב, רחמנא לבא בעי, הלב הוא העיקר, ואחר כוונת הלב הן הדברים. וכל חכם יעשה בדעת, להסתיר עניניו ויכלכל דבריו במשפט, באופן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.
