עבודת התפלה השלימה, צריכה שתהיה עם הנפש, והוא ענין גדול ליודעים ומבינים קצת. וכאשר יתמיד האדם תפלתו בזאת המדרגה, יתוסף לו טהרה על טהרתו. שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה, וכל עיקר הכפרה היה תלוי בזריקת הדם הוא הנפש, וכן הקטרת האימורים עיקרם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפלה הוא להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה. כי כח הדבור של האדם נקרא 'נפש', כמו שנאמר 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגם אונקלוס 'לרוח ממללא'. וכן נראה לעין, שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא מפיו רוח והבל הלב. והדבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה. אם כן כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו:
לזאת, בעת עומדו להתפלל לפני קונו יתברך שמו, יפשיט גופו מעל נפשו, היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו. שקודם עומדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו וכל עניניו, עד שיוקבע במחשבתו למאוס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל. ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו, ידביק בה רעותיה מאד, ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי, ולהדביקה בשרש העליון של תיבות התפלה העומדים ברומו של עולם, ואז יחשב כאלו הוא מסולק מזה העולם, והוא מבני עליה למעלה. עד שגם אחר התפלה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לענייני זה העולם. ויהא בעיניו כאלו נופל ומטפס ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת גם אחר התפלה.
וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו יתברך בכח נפשו, עד שיהא חושק ומתאוה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפלה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי, ותתעלה להתדבק כביכול בו יתברך שמו. זהו שנאמר כאן 'ולעבדו כו' ובכל נפשכם'. (נפש החיים שער ב פרק יד).
