מכלל השמירה, שלא ישמור האדם את עצמו יותר מדאי, ולא יבטל עבודת קונו באומרו 'שחל בדרך, ארי בין הרחובות', וכן לא יבטל עבודת קונו לשמור עצמו בחמה מפני החמה, ובצנה מפני הצנה. ובהיותו רוצה לאכול לשבעה יותר מדאי, ושותה יין הרבה, וישן שנת שחרית, ושנת צהרים, עדן ועדנין, כי אף שאומר שעושה לשם שמים, לשמור נפשו ובריאותו, אין זו אלא עצת היצר הרע. והרי כבר נאמר 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ואמרו חז"ל 'שלוחי מצוה אינן נזוקין, לא בהליכתם ולא בחזרתם'. ואם יארע לאדם שום נזק על ידי עשית מצוה, יאמין במה שמובא בגמרא, שאמר רב יוסף 'יהא חלקי ממתים בדרך מצוה', לפי שמיתתו כפרתו והוא מזומן לחיי העולם הבא.
אמנם כל זה במקום שאין הסכנה מצויה, ואירע שנסתכן. אבל במקום שהסכנה מצויה, אין אומרים כן, כגון לעלות על סולם רעוע, או במקום גדודי חיה ולסטים, אלא באופן כזה ימשוך ידו ויעבור על המצוה, שהרי אמרה התורה 'וחי בהם', ולא שימות בהם, וצריך פלס ומאזני משפט לכלכל דבריו במשפט. ולא ירבה בשמירה במקום שאמרו לקצר, ולא יקצר במקום שאמרו להאריך. זה הכלל, כל נזק שהוא ראוי לבוא בדרך הטבע, ושהוא בא על ידי אדם שהוא בעל בחירה להרע, לא יסמוך עצמו על הנס אפילו במקום מצוה, ולא יעשה דבר חוץ מן הטבע, אבל בשאר חששות לא יחשוש, רק יבטח בשם ה' שלא תאונה אליו רעה בהיותו שומר מצוה לשם שמים.
