481. תפילה – ביאורים (יג)

ענין אמירת הקדושה, הוא העלאת העולמות והתקשרותם, כל עולם בעולם שמעליו, להוסיף קדושתם וצחצוח אורם. (ואולי מזה יצא מנהגם של ישראל שנוהגים להעלות עצמן בעת אמירת הקדושה). וזה אין בכח שום מלאך ושרף לעשותו בעצמו תחילה, לזאת לא יפתח פיו עד עליית הבל פיהם של קדושת ישראל, קבוצי מטה. ואילו היו כל ישראל – מסוף העולם ועד סופו – שותקים ח"ו מלומר קדושה, ממילא בהכרח היו גם המה נשתקים מלהקדיש קדושתם. ולזאת, המון צבאות מעלה כתות כתות יש, אחת אומרת קדוש, והם השרפים, והשנית לעומת משבחים ואומרים ברוך, והם האופנים וחיות, אבל ישראל קבוצי מטה, אומרים שניהם, קדוש וברוך, להיות כוללים כל המקורות והשורשים יחד. (נפש החיים א יא).