ג. לגבי עשיית הנחוץ לחולה שאין בו סכנה על ידי יהודי, בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן, יש להבדיל בין מקרה שיש בו סכנת אבר, שבו מותר לעשות לצורך רפואתו אפילו מבלי לשנות מן הרגיל בימות החול, לבין מקרה שאין בו סכנת אבר, שאז מותר לעשות איסור דרבנן לצורך רפואתו של החולה בשינוי. ואם אי אפשר לשנות, יעשנו על ידי נכרי. ורק אם אין נכרי, יעשנו היהודי אף בלי שינוי.
כיון שרבים ושונים הם המקרים, ואי אפשר לפרט מתי יש בדבר איסור דאורייתא ומתי איסור דרבנן, יש להתייעץ עם מורה הוראה בכל ענין לגופו.
[יש להדגיש, כי אף שהתירו חכמים איסורים דרבנן מסוימים לצורך חולה שאין בו סכנה, זהו דווקא באיסורי שבת, אך לא התירו איסורים אחרים לצורך זה, ולכן יש להקפיד בכל תרופה הניטלת לצורך חולה שאין בו סכנה, שלא יהיה בה שום חשש אכילת איסור וכדומה, אפילו באיסורים דרבנן].
