91. ברכות (ז)

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַסְּבוּרִים שֶׁהֵם מְבָרְכִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת בִּרְכָּתָם פְּסוּלָה, מֵחֲמַת שֶׁהֵם מְדַלְּגִּים כַּמָּה מִלִּים אוֹ אוֹתִיּוֹת, וַאֲנָשִׁים אֵלּוּ חוֹטְאִים בְּכִפְלַיִּם, גַּם שֶׁנֶּהֱנִים בְּלֹא בְּרָכָה, וְגַם שֶׁמַּזְכִּירִים שֵׁם הַשֵּׁם לְבַטָּלָה. וְזֶה נִגְרַם מֵחֲמַת שֶׁדַּרְכָּם לְבָרֵךְ בִּמְהִירוּת, אֲשֶׁר זֶהוּ דָּבָר גָּרוּעַ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי אֲפִילוּ אִם הָיָה הָאָדָם מְבָרֵךְ וְאוֹמֵר אֶת הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ, כְּדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף לְבָרֵךְ לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד בְּרָכָה חֲטוּפָה וּמְהִירָה. וְלָכֵן כָּל אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם יְקַבֵּל עָלָיו בְּכָל תֹּקֶף וְיִשְׁתַּדֵּל בְּרֹב עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְבָרֵךְ כָּל בִּרְכּוֹתָיו בְּקוֹל רָם, אוֹת בְּאוֹת מִילָה בְּמִילָה, בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה. וְזֶה תַּכְלִית הָאָדָם, שֶׁיְּקַיֵּם כָּל דָּבָר טוֹב כַּאֲשֶׁר רָאוּי לְקַיְּמוֹ, וְזֶה סִימָן לְכָךְ שֶׁהוּא עַצְמוֹ אָדָם טוֹב.