אָמַר רַב, הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמֵידַן דִּינָא – מי שרוצה לדון דיני תורה, וְכִי טָעִי לִיפְטַר וְלֹא לִישַׁלֵם – ואף אם יטעה בדינו יהיה פטור מלשלם, לִינְקוֹט רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – יטול רשות מריש גלותא, וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי מַאן דְּבָּעִי לְמֵידַן דִּינָא, וְכִי טָעִי לִיפְטַר וְלֹא לִישַׁלֵם, לִינְקוֹט רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא. מבארת הגמרא לאילו מקומות מועילה נטילת רשות, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שנטילת רשות מועילה לפטור את הטועה בדינו, מֵהָכָא לְהָכָא – אם נטל רשות 'כאן', מריש גלותא שבבבל, מועילה רשותו לפטור את הדיין כשדן בבבל, וּמֵהָתָם לְהָתָם – וכן אם נטל רשות 'שם', בארץ ישראל, מהנשיא שבארץ ישראל, מועילה לו הרשות לדון בארץ ישראל, וּמֵהָכָא לְהָתָם – וכן מועילה רשותו של ריש גלותא שבבבל, לדון אפילו בארץ ישראל, אֲבָל מֵהָתָם לְהָכָא לֹא מְהַנְיָא רְשׁוּתָא – אך רשותו של הנשיא שבארץ ישראל אינה מועילה לדון בבבל ולהיפטר, והטעם לכך, דְּהָכָא – כיון שכאן, בבבל, יש לריש גלותא שם 'שֵׁבֶט', וְהָתָם – ואילו שם, בארץ ישראל, יש לנשיא שם של 'מְחוֹקֵק', ומבארת הגמרא את דבריה, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (בראשית מט י) 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה', ודרשו חכמים שאֵלּוּ הם רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁבֶט, כלומר, שיש להם שררה מרובה על ישראל, ויש להם כח להפקיר את ממונו של מי שאינו שומע בקולם, ואילו את סיום הפסוק, 'וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו', דרשו חכמים שאֵלּוּ הם בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל נשיא ישראל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בְּרַבִּים, ואין להם אלא שררה מועטת על ישראל, ולכן כוחו של ריש גלותא עדיף ומועיל אף לארץ ישראל, ואילו כוחו של הנשיא שבארץ ישראל מועיל רק למי שדן בארץ ישראל.
תַּנְיָא בברייתא, תַּלְמִיד, אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוא נמצא רָחוֹק מִמֶּנּוּ לכל הפחות מרחק של שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שהיה שלשה פרסאות, ואף על פי כן כל מי שרצה לשאול שאלה, אפילו מקצה המחנה, היה הולך אל משה רבינו, הרי שעד מרחק זה יש לאדם ללכת כדי לשאול דבר הלכה, ולא שאלו את התלמידים שהיו בתוך מחנה ישראל.
תַּנְיָא בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַדִּין צריך להיות בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, ואילו פְּשָׁרָה נעשית אפילו בִּשְׁנָיִם. יָפֶה ועדיף הוא כֹּחַ הַפְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין, שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דין תורה, בַּעֲלֵי דִּינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, כיון שאין כח לשני דיינים לדון דין תורה, וְאילו שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּשָׁרָה, אֵין בַּעֲלֵי דִּינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, כיון שהפשרה נעשית אפילו בשנים.
וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה שאין בעלי הדין יכולים לחזור בהם מפשרה שנעשתה בשנים, היינו דוקא בְּאופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָן – שעשו מתחילה קנין על כך שיקבלו את הפשרה שיעשו אותם שנים, דְּקַיְּמָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, שפְּשָׁרָה צְרִיכָה קִנְיָן [ובאמת אפילו אחד יכול לעשות פשרה, אלא ראוי שיהיו שנים, כדי שיוכלו להעיד על הפשרה שעשו].
וּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ, דְּקָאֲמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שבַּעֲלֵי דִּינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, אַלְּמָא – ומוכח מכך ששנים שדנו אֵין דִּינֵיהֶן דִּין, הָנֵי מִילֵּי בְּאופן שֶׁאֵין הם מוּמְחִין, וְלֹא קַבְּלִינוּן עֲלֵיהוֹן בַּעֲלֵי דִּינִין – ולא קיבלום בעלי הדין עליהם, אֲבָל אִי הָווּ אותם שנים מוּמְחִין, אוֹ באופן שקַבְּלִינוּן בַּעֲלֵי דִּינִין עֲלֵיהוֹן מרצונם, הָוֵי דִינֵיהוֹן דִּין. וְלא רק שנים, אלא אֲפִילוּ חַד מֻמְחֶה, דִּינֵיהּ דִּין – דיניו דינים, כִּדְכַתְבִינָן לְעֵיל.
