(א) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט ׀ אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ׃ (ב) וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיַּֽעֲבֹ֣ר ה֔וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּן־מָע֖וֹךְ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃ (ג) וַיֵּשֶׁב֩ דָּוִ֨ד עִם־אָכִ֥ישׁ בְּגַ֛ת ה֥וּא וַֽאֲנָשָׁ֖יו אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ דָּוִד֙ וּשְׁתֵּ֣י נָשָׁ֔יו אֲחִינֹ֨עַם֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔ת וַֽאֲבִיגַ֥יִל אֵֽשֶׁת־נָבָ֖ל הַֽכַּרְמְלִֽית׃ (ד) וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ׃ (ו) וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִֽקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָֽיְתָ֤ה צִֽקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ז) וַֽיְהִי֙ מִסְפַּ֣ר הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב דָּוִ֖ד בִּשְׂדֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֑ים יָמִ֖ים וְאַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, כיון שלא בכל יום מתרחש נס, וגם אם ייעשה לי נס, הרי מחמת כן מנכים מזכויותיו של האדם, אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וגם אם יבקשני שם, וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ, כי יעזרני מלך פלשתים.
(ב) וַיָּקָם דָּוִד, וַיַּעֲבֹר הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ, אֶל אָכִישׁ בֶּן מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת [אף שבפעם הקודמת שהגיע אליו רצה להורגו והוצרך להתנהג כמשוגע, זהו כיון שבא ביחידות, והיה נראה כבא לרגל את הארץ. אבל עתה בא עם שש מאות איש, וקיוה אכיש שיהיו דוד ואנשיו מאנשי חילו, ליום מלחמה].
(ג) וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם אָכִישׁ בְּגַת, הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ, דָּוִד וּשְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית, וגם דבר זה היה סיבה שלא יחשוד בו אכיש שבא כמרגל, אלא הבין שבורח הוא מפני שאול, ורצונו לשבת בארצו.
(ד) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָרַח דָּוִד גַּת, וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ.
(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ מלך גת, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בפני עצמי, שלא אשב יחד עם הפלישתים, כי ירא שיהרגוהו, ואיני מבקש עיר מוקפת חומה, שיהיה לך מקום לחשוש שאתבצר שם, אלא יהיה המקום בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה, שאינה מוקפת חומה, וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ, ובכך אני למשא עליך.
(ו) וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת העיר צִקְלָג, לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כי אכיש נתנה לדוד עצמו, והורישה דוד לבניו המלכים.
(ז) וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִד בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים, בגת ישב יָמִים אחדים, וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים ישב בצקלג.
