משנה ד: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
משנה ד: משנתנו מבארת שבני אדם שאכלו יחד, וחלה עליהם חובת זימון, אינם רשאים לפטור עצמם מברכת הזימון: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, והתחייבו בזימון, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק ולברך כל אחד בפני עצמו, כיון שבכך הם מפסידים ברכה זו. וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. אבל אם אכלו שִׁשָּׁה כאחד, נֶחֱלָקִין לשתי חבורות של שלשה, וכל חבורה מזמנת בפני עצמה, וכן יותר מששה, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה שאכלו יחד, אֵינָן נֶחֱלָקִין, כיון שהתחייבו לזמן עם הזכרת שם ה', ואם ייחלקו תהיה כל חבורה פחותה מעשרה, ולא יוכלו להזכיר שם ה', עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים או יותר, שאז רשאים ליחלק לכמה חבורות, שבכל אחת יהיו לפחות עשרה.
