משנה ו: לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:
משנה ו: משנתנו מבארת מה צריך המקריב את הקרבן לחשוב בעת ההקרבה כדי שיהא הקרבן כשר: לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח – לשם הקרבן המסוים הזה, ולא לשם קרבן אחר, לְשֵׁם זוֹבֵחַ – לשם בעל הקרבן, ולא לשם אדם אחר, לְשֵׁם הַשֵׁם, ולא לשם חולין, לְשֵׁם אִשִּׁים – שישרף הקרבן על גבי האש, ולא שיחשוב לשורפו על גבי גחלים, לְשֵׁם רֵיחַ שיהא בעת שריפתו, ולא שיחשוב לצלותו קודם לכן מחוץ למערכה ואחר כך להקטירו, שאז אין ריחו נודף, לְשֵׁם נִיחוֹחַ – לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, שציוה ואנו מקיימים את ציוויו. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, צריך להקריבם אף לְשֵׁם החֵטְא המסוים שעבורו הובא הקרבן.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, אלא שחט סתם, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין – תקנת בית דין היא, שלא יאמר העובד בפיו שהוא עושה את הדברים 'לשמה', שמא יטעה בלשונו ויאמר 'שלא לשמה', שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, ואין כוונת ומחשבת הבעלים מועילים בדבר כלל, וכיון שמחשבתו של העובד היא הקובעת, תקנו שלא יאמר כן בפיו, מחשש לטעות.
