משנה ד: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּה. הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ כֻּלָּן פְּטוּרִין.
משנתנו, וכן המשניות הבאות, עוסקות בחיובי תשלומי נזק הנגרמים על ידי אש:
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה – נתן גחלת בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם יודעים לשמור עליה כראוי, והלכו וליבו את הגחלת וגרמו נזק באש שבידם, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם, כיון שאין זה מעשה היזק גמור, שהרי היתה אפשרות שלא יגרמו נזק, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, כיון שסוף סוף נגרם נזק מחמתו [אבל אם נתן בידם אש בוערת, והזיקו, חייב המשלח]. שָׁלַח את האש בְּיַד פִּקֵּחַ, והלך הפקח והזיק עמה, אף אם אמר לו המשלח ללכת ולהזיק, הַפִּקֵּחַ חַיָּב, שהרי אין שליח לדבר עבירה.
אש שהציתוה כמה בני אדם, אֶחָד הֵבִיא תחילה אֶת הָאוּר [-האש], וְאֶחָד הֵבִיא אחר כך אֶת הָעֵצִים, הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב, שהרי לולא מעשיו לא היתה האש יכולה להתפשט כלל. ואם אֶחָד הֵבִיא תחילה אֶת הָעֵצִים, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר והצית את העצים, הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב, שהרי הוא הבעיר את האש, ולולא מעשיו לא היתה כאן אש כלל. בָּא אדם אַחֵר וְלִבָּה את השלהבת עד שהלכה והזיקה, הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ את האש, והיתה זו רוח שאינה מצויה, כֻּלָּן פְּטוּרִין.
