יד) בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן, וכל התבשילין העולים עמו [-עם הפסח] על השלחן, מתבערין עמו. ואינן נאכלים אלא עד חצות, כקרבן הפסח עצמו, גזירה מפני התערובת.
טו) מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ [-כשיש חמץ בבית בעל הקרבן], ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני, חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה.
ושניהם – קרבן פסח הראשון והשני דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן [-בעת שחיטתם והקרבתם במקדש], ונאכלין צלי, בבית אחד, על [-עם] מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר 'ככל חקת הפסח יעשו', והיה מקום לומר שיהא שוה לו לגמרי, אלא לפי שפירש בו, בשני, מקצת חקת הפסח, בא ללמד בכך שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו, והם 'חקת הפסח' שֶׁכָּלַל הכתוב בלשון זו.
זה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושיאכל בחפזון, אין אותן הדברים נוהגות לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד.
סליקו להו הלכות קרבן פסח בס"ד
