משנה
המשנה מבארת עתה האם כל אחד מהעדים הזוממים נענש בפני עצמו בכל העונש, או שמחלקים את העונש ביניהם: מְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן – באופן שהעונש של העדים הזוממים הוא לשלם ממון, מחלקים את העונש ביניהם, וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּמַכּוֹת – אך כאשר העונש הוא במלקות, כֵּיצַד, הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, אין מחייבים כל אחד מהעדים לשלם מאתים זוז, כיון שזממתם היתה לחייבו בסך הכל מאתים זוז, אלא מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם – מחלקים ביניהם את הסכום, ואם היו שלשה עדים, כל אחד משלם שליש ממאתים זוז, ונמצא שהנידון מקבל את אותם מאתים זוז שביקשו להפסידו אבל אם. הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים, שאם ילקה רק שליש, לא מתקיים 'כאשר זמם', כיון שהם זממו לחייבו מלקות ארבעים. [וכל שכן באופן שהם לוקים משום שלא ניתן לקיים את העונש של 'כאשר זמם', כגון כשהעידו עליו שהוא בן גרושה, שכל אחד לוקה ארבעים].
המשנה מבארת עתה שלא כל עדי שקר נחשבים 'עדים זוממים', ומבארת באילו אופנים דינם כעדים זוממים: אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, עַד שֶׁיָּזוֹמּוּ אֶת עַצְמָן – שיזימו את גופם של העדים, ולא את גוף העדות. כֵּיצַד, אָמְרוּ העדים הראשונים מְעִדִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, ואָמְרוּ לָהֶן עדים אחרים, הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִים כן, שֶׁהֲרֵי הַנֶּהֱרָג הַזֶּה אוֹ הַהוֹרֵג הָיָה עִמָּנוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, והרי הם מבטלים בכך את גופה של עדות, אך אינם מעידים על גופן של העדים הראשונים, אף שעדותם הראשונה בטלה, אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, ואין עליהם עונש 'כאשר זמם'. אֲבָל אם אָמְרוּ לָהֶם העדים האחרונים הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני, שֶׁהֲרֵי אַתֶּם עצמכם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, רחוק משם, שלא ניתן לראות משם את המקום שבו אתם מעידים שראיתם את ההריגה, ואף אי אפשר להגיע באותו יום מאותו מקום שראינו אתכם לאותו מקום שהעדתם עליו, ונמצא שבעדות השניה הם מעידים על גופם של העדים הראשונים, הֲרֵי אֵלּוּ – הראשונים, נעשים זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם, כפי שזממו לעשות לנידון.
גמרא
מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה, שכדי להזים את העדות יש צורך שיעידו המזימים שהעדים המוזמים עצמם היו עמהם במקום אחר, ומבארת, אָמַר רַבָּה, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק בענין זה, 'וְהִנֵּה עַד שֶׁקֶר הָעֵד', היינו שאין די בכך שהמעשה שהעידו עליו יתברר כשקר, אלא שהעד עצמו יהיה שקר, והיינו עַד שֶׁתִּשְׁקַּר גּוּפָה שֶׁל עֵדוּת – עד שיתברר שהעדות עצמה היא עדות שקר, כיון שהעדים עצמם היו במקום אחר. דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תַּנָּא – ובבית מדרו של רבי ישמעאל למדו זאת ממקום אחר, שנאמר 'לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה', ויש ללמוד מלשון זו שאינם נעשים זוממים עַד שֶׁתּוּסַר גּוּפָה שֶׁל עֵדוּת, והיינו שהמזימים יסירו את המוזמים מעדותם, על ידי שיעידו שלא יתכן כלל שראו את המעשה שהם מעידים עליו, כיון שהיו עמהם במקום אחר.
אָמַר רָבָא, אם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, בְּמִזְרַח [בִּירָה] הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּבָאוּ שְׁנַיִם אחרים וְאָמְרוּ, בְּמַעֲרַב [בִּירָה] עִמָּנוּ הֱיִיתֶם באותו זמן, חָזֵינַן – אנו מתבוננים ובודקים את המקום, אִי קַיְימֵי בְּמַעֲרַב בִּירָה מָצֵי חָזוּ לְמִזְרַח בִּירָה – אם העומדים במערב הבירה יכולים לראות את הנעשה במזרחה, אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, כי אף אם עדות השניים נכונה, שהיו עמהם העדים במזרח, יתכן שראו משם את הנעשה במערב. וְאִם לָאו, שאי אפשר לראות ממערב הבירה את הנעשה במזרחה, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, ומה חידש בו רבא. ומתרצת, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, אף שלפי הנראה לנו אי אפשר לראות ממערב הבירה את מזרחה, מכל מקום לא נכריע שהראשונים זוממים, אלא נֵיחוּשׁ לִנְהוֹרָא בָּרִיא – נחשוש שמא יש להם ראיה חזקה והם רואים את הנעשה במזרח הבירה, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רבא דְּלֹא חַיְישִׁינָן – שאין חוששים שמא ראייתם של עדים אלו חזקה מראיית סתם בני אדם, אלא מקבלים את עדות האחרונים ומחשיבים את הראשונים כמוזמים.
וְאָמַר רָבָא, בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, בְּצַפְרָא דְּחַד בְּשַׁבָּא – בבוקר של יום ראשון, בְּסוּרָא, הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְאָמְרוּ, בְּפַנְיָא דְּחַד בְּשַׁבָּא – בערב של יום ראשון, בִּנְהַרְדְעָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, חָזֵינַן – אנו מתבוננים ורואים באותו מקום, אִי מִצַּפְרָא לְפַנְיָא מָצּוּ אָזְלֵי מִסּוּרָא לִנְהַרְדְעָא – אם מהבוקר עד הערב ניתן ללכת מסורא לנהרדעא, לֹא הָווּ זוֹמְמִין, כיון שיתכן שראו את העדות בבוקר בסורא, וכפי שהעידו, ואחר כך הלכו לנהרדעא, ושם ראו אותם המזימים בערב, ואין זו ראיה שעדותם אינה נכונה, וְאִי לֹא – אם אי אפשר להגיע מסורא לנהרדעא עד הערב, הָווּ זוֹמְמִין. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין פשוט הוא זה, ומה חידשו בו. ומתרצת, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר נֵיחוּשׁ לְגַמְלָא פַּרְחָא – נחשוש שמא היה לו גמל מהיר ביותר, הנראה כפורח באוירק, והספיק להגיע בו מסורא לנהרדעא, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו רבא שאין חוששים לכך, ומזימים אותם על פי עדות האחרונים.
