[הרי"ף מוסיף להוכיח את ביאורו במחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו], וְדַיְיקִינָן נַמִּי – וכן יש להוסיף ולדקדק מהסוגיא לעיל, מִדְּאָמַר שם רַבִּי יוֹחָנָן, אֲנָא דְּאָמְרִי אֲפִילוּ לְרַבִּי יְהוּדָה – אני אמרתי את דברי אפילו לשיטת רבי יהודה, ואין סתירה בין הדברים, כיון שעַד כָּאן לֹא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה את דבריו הָתָם – שם, לגבי עדים זוממים, אֶלָּא משום דְּאַמְרִינָן, אַטּוּ כּוּלֵי עַלְמָא גַּבֵּי הָנֵי הָווּ קָיְימִי – וכי כל אנשי העולם היו עומדים אצל אותם שנים המזימים, כְּלוֹמַר, דְּהָא כָּל דְּאָתִי וּמַסְהִיד – שהרי אנו רואים שכל מי שבא להעיד עַל הַהוּא פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, אָמְרֵי לֵיהּ הָנֵי סַהֲדֵי – אומרים לו אותם עדים גַּבָּן הֲוֵית קָאֵי – איתנו היית עומד, במקום רחוק, וְכִי כּוּלֵי עַלְמָא גַּבַּיְיהוּ הָווּ קַיְימֵי – וכי כולם היו עמהם באותו מקום, והרי אין הדבר מסתבר כלל, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מְקַבְּלִינָן סַהֲדוּתַיְיהוּ – ומחמת כן אין מקבלים את עדותם אֶלָּא בְּכַת רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד, אֲבָל עַל כָּל כַּת וְכַת לֹא [ואילו רבי יוחנן אמר את דבריו באופן שהגיעו כמה כתות להעיד על אותו מעשה, ובזה אין סיבה לומר שכל ישראל הוחזקו לשקר], וְשָׁמַעְתָּ מִינַּהּ – ועל כל פנים מוכח מדברי רבי יוחנן, דְּלָאו הָנֵי מוֹזְמֵי לְהָנֵי וְהָנֵי מוֹזְמֵי לְהָנֵי – שאין הכוונה שאלו מזימים את אלו, ואלו את אלו, והיינו שכל כת מזימה את הכת שלפניה, כִּדְקָא פֵּרְשׁוּ קַמָּאֵי – כמו שפירשו רבותינו הראשונים, אֶלָּא שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד, הוּא דְּקָא מוֹזְמֵי לְכָל מַאן דְּאָתִי וּמַסְהִיד – הם המזימים כל מי שבא להעיד עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ.
וּמַתְנִיתִין נַמִּי דַּיְקָא – וכן יש לדייק ממשנתנו עצמה, דְּקָתְנִי, 'אֲפִילוּ הם מֵאָה כוּלָּם יֵהָרְגוּ', וְאִי סַלְקָא דַעְתָּךְ – ואם תעלה בדעתך לומר שהכוונה היא דְּהָנֵי מוֹזְמֵי לְהָנֵי וְהָנֵי מוֹזְמֵי לְהָנֵי, וכל כת מזימה את הכת שלפניה, אם כן אַמַּאי [-מדוע] כוּלָּם יֵהָרְגוּ, הרי כל כת שהוזמה, ואחר כך הוזמו מזימיה, פטורה מעונש, הָא לֹא מִיחַיַּיב קְטָלָא אֶלָּא מַאן דְּקַיְּימָא עָלֶיהָ הֲזָמָה בִּלְחוּד – ואין לחייב מיתה אלא את אותם עדים שנשארו מוזמים, ולא את העדים שהוזמו זוממיהם.
וְעוֹד ראיה לכך, מדברי רַבִּי יְהוּדָה במשנתנו, דְּקָאֲמַר 'אֵינָהּ נֶּהֱרֶגֶת אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד', ולְהַהוּא פֵּירוּשׁ דְקַמָאֵי – ואילו לפי פירוש הראשונים, הֵיכִי מִתְבָּרֵר טַעֲמָא – כיצד יבואר טעמו של רבי יהודה, והרי כיון שהוזמו מזימיה של הכת הראשונה, מדוע ייהרגו, הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְפֵרוּשֵׁי אֶלָּא כִּדְפַּרְשִׁינָן – ולכן אין לפרש מחלוקת זו אלא כפי שפירשנו.
גמרא
הַהִיא אִיתְּתָא – מעשה באשה שבאה לדין תורה, דְּאַיְתָא סַהֲדֵי – שהביאה עדים שיסייעו לה, וְאִישְׁתַּקוּר – ונמצאו עדי שקר, אַיְיתָא סַהֲדֵי אַחֲרִינִי – הביאה אותה אשה עדים אחרים שיסייעו לה, [וְאִישְׁתַּקוּר – ונמצאו גם הם עדי שקר], אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הוּחְזְקָה אשה זוֹ להביא עדי שקר, וגם אם תביא עתה עדים נוספים אין לקבלם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, אִם הִיא הוּחְזְקָה לחזר אחרי עדי שקר, כָּל יִשְׂרָאֵל מִי הֻחְזְקוּ להעיד שקר, וכיון שכך אין חוששים שאף עדים אלו משקרים. פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.
משנה
עדים שהעידו על אדם שהרג את הנפש, ובאו שנים אחרים והזימו אותם, אֵין הָעֵדִים הזוֹמְמִין נֶהֱרָגִין כעונש על עדותם, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין על פיהם, ויחייבוהו הסנהדרין מיתה על פי עדותם, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים בענין זה שאין העדים הזוממים נהרגים עַד שֶׁיֵּהָרֵג הנידון על פי עדותם, שֶׁנֶּאֱמַר 'נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ'. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו', וּמלשון 'אחיו' משמע, שהֲרֵי אָחִיו קַיָּם, ובאופן זה חייבה אותו התורה בעונש 'כאשר זמם', ואִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר 'נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ', כיון שלולא פסוק זה יָכוֹל היית לומר שמִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הסנהדרין את עֵדוּתָן של העדים הזוממים, והתברר שהיו זוממים, יֵהָרֵגוּ, ואף על פי שעדיין לא נגמר דינו של הנידון למיתה על פי עדותם, ויתכן שהיו פוטרים אותו, תַּלְמוּד לוֹמַר, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, הָא – הרי למדת שאֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין של הנידון למיתה על פי עדותם, ואחר כך הוזמו, קודם שנהרג הנידון בפועל. אמנם אם כבר נהרג הנידון על פי עדותם, אינם נהרגים, שנאמר 'כאשר זמם', ולא 'כאשר עשה'.
המשנה מביאה דרשה נוספת בפסוק שבעניני עדות: נאמר בפסוק 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים וגו' יוּמַת הַמֵּת', ולכאורה קשה, אִם גילתה התורה בתחילת הפסוק שמִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, ודאי שמתקיימת היא גם בשלשה, ואם כן לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב – מדוע הוצרך הפסוק לכתוב בפירוט שהעדות מתקיימת אף בשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם, לבטל את עדותם ולחייבם בעונש 'כאשר זמם', אַף שְּׁנַיִם מַזִּימִין אֶת הַשְּׁלשָׁה, שאם השנים מעידים על כת של שלשה עדים שהיו עמהם באותו זמן במקום אחר, שהם נאמנים, ופוסלים את עדותם של הזוממים, ומחייבים אותם בעונש של 'כאשר זמם'. מוסיפה המשנה ודורשת, וּמִנַּיִן ששנים מזימים אֲפִלּוּ כת של מֵאָה עדים, תַּלְמוּד לוֹמַר, 'עֵדִים', לומר שכל ריבוי עדים, ואפילו מאה, דינם שוה לשני עדים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כך באה התורה ללמד, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, שנאמר בפרשת עדים זוממים 'והנה עד שקר העד', וקיבלו חז"ל שבכל מקום שנאמר לשון 'עד' הכוונה לשני עדים [אלא אם כן פירט הכתוב שמדובר בעד אחד], אַף שְׁלשָׁה שהעידו יחד, והיינו שכל אחד התחיל את עדותו בתוך זמן של 'תוך כדי דיבור' לסיום העדות של העד שלפניו, אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין, אך אם הוזמו רק שנים מהם, אף שעדותם התבטלה, מכל מקום אינם נענשים בעונש של 'כאשר זמם'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה שהעידו יחד, והוזמו חלקם, שאינם נהרגים עד שיוזמו כולם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'עֵדִים'.
גמרא
שנינו במשנה שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, אָמַר רָבָא, וְהוּא – דין זה הוא רק באופן שֶׁהֵעִידוּ כָּל אֶחָד מֵהֵן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שאז נחשבות כל העדויות כעדות אחת, אך אם הפסיקו בין עדות לשניה ביותר מכדי דיבור, אין צורך שיוזמו כולם, אלא כל שנים מהם שהעידו יחד והוזמו, נענשים בפני עצמם.
