משנה ה: מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בוֹ שֻׁתָּפוּת, הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ. הַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם. וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר:
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני חיוב ארבעה וחמשה:
מְכָרוֹ – מכר הגנב את השור או השה חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, כלומר, שלא מכרו לגמרי אלא השאיר לעצמו אפילו שיעור מועט ביותר, אוֹ שֶׁקודם שגנב את השור או השה כבר הָיְתָה לוֹ [-לגנב] בוֹ שֻׁתָּפוּת, ונמצא שלא גנב את כולו, אלא רק את החלק של שותפו, הַשּׁוֹחֵט את השור או השה וְנִתְנַבְּלָה הבהמה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר – קורע את הבהמה מנחיריה ועד ליבה, וְהַמְּעַקֵּר – עוקר את סימני הצואר, ואינו חותכם בסכין כבשחיטה ראויה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל על מה שגנב, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, כיון שחיוב זה הוא רק כשמוכר באיסור את כל השור או שה, ולא את חלקם, וכן אינו חייב אלא על שחיטה כשרה, המתירה את הבהמה באכילה.
גָּנַב את השור או השה כשהיו בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, והוציאם החוצה, וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם, ונכנס לחצר הנגנב, וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם, כיון שקודם הטביחה או המכירה כבר היתה הבהמה מחוץ לרשות הבעלים, הרי היא 'גנובה' בידו, ומְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה על הטביחה והמכירה. אֲבָל אם גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם של הבעלים, נמצא שמעולם לא יצאה הגניבה מרשות הבעלים, פָּטוּר הגנב.
