משנה ו: הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת חַיָּב, נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבָעָל חוֹבוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָם, וְלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלְשׂוֹכֵר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת, חַיָּב:
כפי שהתבאר לעיל, אין חיוב תשלומים על הגנב עד שיוציא הגנב את השור או השה מרשות הבעלים:
הָיָה מוֹשְׁכוֹ – היה הגנב מושך את בעל החיים הגנוב, וְיוֹצֵא – ובא לצאת מרשות הבעלים, וּמֵת בעל החיים הגנוב כשהוא עדיין בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר הגנב מכפל, כיון שלא קנה את הגניבה עדיין.
אבל אם הִגְבִּיהוֹ [והגבהה קונה בכל מקום, ואפילו ברשות הבעלים], אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְאחר כך מֵת, חַיָּב.
אדם שגנב שור או שה, ונְתָנוֹ הגנב לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ – לכהן, כפדיון לבנו הבכור, אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ כתשלום על חובו, או שמסרו לְשׁוֹמֵר חִנָם, וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וּלְשׂוֹכֵר, וְהָיָה הכהן, בעל החוב או השומר מוֹשְׁכוֹ כדי להוציאו משם [שהיה סבור שהגנב הוא הבעלים האמיתי], וּמֵת בעל החיים הגנוב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר הגנב. אבל אם הִגְבִּיהוֹ המקבלו מהגנב, אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְאחר כך מֵת, חַיָּב בתשלומים [יש אומרים שהמושך חייב, כיון שאין שליח לדבר עבירה, ויש אומרים שבאופן שהשליח לא ידע שזו עבירה – חלה שליחותו, והגנב חייב].
