אמר רבינו, מיום עמדו על דעתו לא התפלל כי אם במנין. פעם אחת היה במלון, ושלח עגלות לכפרים הסמוכים שיבואו להתפלל מנחה בציבור. והזהיר מאד להתפלל בבית הכנסת, ובציבור. ואמר, כל מי שנזהר להתפלל בציבור, לא יכשל כל ימיו להתפלל בלא עשרה.
ופעם אחת נסע לווילנא, והגיע זמן תפילת ערבית, ושאל את בעל האכסניה אם אפשר שיהיו עשרה, והשיב לו בוודאי לא יהיו. אמר רבינו, אף על פי כן אמתין עד שלא יעבור זמן התפילה, אולי יתרחש נוסע מעוברים ושבים, וכן היה, והתפלל בעשרה. (כל הכתוב לחיים, תפילה – הלכותיה, א).
