שנינו במשנה בכלל חייבי מלקות, 'וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא בביאור דברי המשנה, 'פְּאַת רֹאשׁוֹ' היינו סוֹף רֹאשׁוֹ, ואֵיזֶהוּ סוֹף רֹאשׁוֹ, זֶה הַמַּשְׁוֶה את השיער שבצְדָעָיו לַאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ וּלְפַדַּחְתּוֹ.
תָּאנִי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – שנה 'תנא', שהוא אמורא השונה ברייתות, לפני רב חסדא, אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף – בין מי שהקיף פאת ראשו של חבירו, ובין אותו אדם שהניח שיקיפו את פאת ראשו, לוֹקֶה, וְאוֹקְמָהּ רַב אַשִׁי – והעמיד רב אשי את דברי הברייתא, המחייבת מלקות את הניקף, אף שלכאורה לא עשה מעשה, בִּמְסַיֵּעַ – באופן שהוא מטה ראשו ומסייע למקיף להשחית את פאת ראשו, דְבאופן זה הֲוָה לֵיהּ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה, וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה.
דין נוסף, מַאן דְמַקִּיף לְכוּלֵּי רֵישֵׁיהּ – המגלח את כל שיער ראשו, ואף את פאות הראש, חַיָּב, דְקָיְמָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה שהַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ גם כן שְׁמָהּ 'הַקָּפָה' האסורה.
הרי"ף מברר עתה האם איסור זה נוהג אף בקטנים ובנשים: וּמַאן דְמַקִּיף לֵיהּ לְקָטָן – והמגלח פאות ראשו של ילד קטן, חַיָּב, דְּגַרְסִינָן בִּנְזִירוּת – שכך למדנו במסכת נזיר (נז:), אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמַּקִּיף אֶת הַקָּטָן, רַב הוּנָא אָמַר, חַיָּב. וְרַב אָדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר, פָּטוּר. אָמַר לֵיהּ רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא, לפי שיטתך, שאסור לגלח פאות ראשו של קטן, בִּנְךָ דִּידָךְ מֵאֵן מַקִּיף לֵיהּ – מי מגלח את פאות ראשו של בנך, כיון שהיתה דרכם לגלח ראש הקטנים לגמרי, אָמַר לֵיהּ רב הונא, חוֹבָה, וזהו שמה של אשת רב הונא, היא המגלחת אותם. אָמַר רב אדא בר אהבה, חוֹבָה תִּקְבְּרִינְהוּ לִבְנָהּ – האם אין חובה חוששת מהאיסור שיש בכך לפי שיטתך, ויתכן שתיענש במיתת בניה, וכיון שיצא הדבר מפיו של רב אדא בר אהבה, היה זה כשגגה היוצאת מלפני השליט, וכּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ – כל שנות חייו דְּרַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, לֹא אִיקַיֵים זַרְעָא לְרַב הוּנָא מֵחוֹבָה – לא התקיימו ילדים לרב הונא מאשתו חובה.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וַהֲלָכָה כְּרַב הוּנָא, שמותר לאשה להקיף פאת ראשם של קטנים. וְקַיְימָא לָן להלכה, דְּאִשָּׁה שֶׁהִקִּיפָה אחרים, וְשֶׁנִיקְפָה – ושהניחה שיקיפוה, פְּטוּרָה, דִּכְתִיב (ויקרא יט כז) 'לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֶת פְּאַת זְקָנֶךָ', ומכך שסמכה התורה את שני האיסורים זה לזה, יש ללמוד, שרק כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּאיסור הַשְׁחָתַת זָקָן, יֶשְׁנוֹ בְּאיסור הַקָּפַת פְּאַת רֹאשׁ, וְהָנֵי נָשֵׁי – ונשים אלו, הוֹאִיל וְלֵיתְנַהוּ – כיון שאינן שייכות בְּאיסור הַשְׁחָתַת פְּאַת זָקָן, שהרי אין להן זקן כלל, לֵיתְנַהוּ – אינן שייכות אף בְּאיסור הַקָּפַת פְּאַת רֹאשׁ. וּתְנָן נַמִּי – וכן שנינו גם במשנה (קידושין כט.), כָּל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמַן גָּרְמָה בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גָּרְמָה – בין התלויות בזמן ובין שאינן תלויות בזמן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים, חוּץ מִבַּל תַּקִיף פאת ראשך, וּמִבַּל תַשְׁחִית פאת זקנך, וּבַל תִּטָּמֵא לַמֵּתִים – כהנת אינה אסורה להיטמא למתים.
