שנינו במשנה בכלל חייבי מלקות, 'הַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, 'פְּאַת זָקָן' היינו סוֹף זְקָנוֹ, שִׁבּוֹלֶת הַזָּקָן, והם חמש פאות שיש בזקן, וכפי שיבואר להלן.
שנינו במשנה, 'הַסוֹרֵט סְרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים' וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וְשֶׂרֶט', יָכוֹל היית לומר שיהא חיוב זה אֲפִילּוּ אם שָׂרַט האדם את בשרו מתוך צער עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל, וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָהּ בַּיָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לְנֶפֶשׁ', והיינו על נפש מת, ללמד שאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כששרט עַל הַמֵּת בִּלְבַד.
אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמְּסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ בִּכְלִי, חַיָּב גם משום 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם' (ויקרא יט כח), וגם משום 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' (דברים יד א). מקשה על כך הגמרא, מֵיתִיבֵי – קשה על דברי שמואל ממה ששנינו בברייתא, שְׂרִיטָה וּגְדִידָה האמורות בפסוק, אַחַת הִיא, אֶלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה נעשית בַּיָּד, וּגְדִידָה נעשית בִּכְלִי, הרי ששריטה היא הנעשית ביד, ואילו המשרט בכלי עובר רק משום 'לא תתגודדו'. מתרצת הגמרא, הוּא – שמואל דְּאָמַר כן, סובר כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּסָבַר, שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, ושתיהן בין ביד ובין בכלי.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – שנה אדם השונה ברייתות לפני רב נחמן ברייתא זו, המשרט עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, חַיָּב. והמשרט עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים – כדרך עובדי כוכבים, אם עשה כן בַּיָּד, חַיָּב, כיון שדרכם בכך, אך אם עשה כן בִּכְלִי, פָּטוּר. תמהה הגמרא, וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב – והרי מצאנו בפסוק את ההיפך, שהיתה דרכן לעשות כן בכלי ולא ביד, שנאמר (מלכים א' יח כח) לגבי עובדי הבעל 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים'. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – כך צריך לשנות את הברייתא, העושה כן בִּכְלִי, חַיָּב, שזו היא דרכם של עובדי עבודת כוכבים, וּבַיָּד פָּטוּר. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, דְמַסְקָנָא הִיא – שכך היא מסקנת הסוגיא.
שנינו במשנה, 'וְחַיָּיב עַל פאות הָרֹאשׁ שְׁתַּיִם'. מַחְוֵי – הראה רַב שֵׁשֶׁת לתלמידיו, בֵּי פִּירְקָא רֵישָׁא – בין פרקי הראש, במקום הצדעיים, מקום חיבור הגולגולת עם הלחי.
עוד שנינו, 'וְעַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן, וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה'. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת, בִּי פִּירְקֵי דִיקְנָא – בין פרקי זקנו [ונחלקו הראשונים היכן הם אותם חמש פאות, וכתב הרא"ש 'וירא שמים יצא ידי כולם, ולא יעביר תער על זקנו'].
עוד שנינו במשנה, 'וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כא ה) 'וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ', יָכוֹל היית לומר שאף אם גִּילְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ' (ויקרא פרק יט, כז), יָכוֹל היית לומר שהאיסור הוא אֲפִילוּ אם לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט – מלקחיים קטנות שתולשים בהם את השערות, אוֹ בִּרְהִיטָנִי – כלי שמחליקים בו את העור, וגם בהם זו דרך השחתה, שמא אף בזה יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא יְגַלֵּחוּ', הָא כֵּיצַד – כיצד מתקיימים שני פסוקים אלו, בגִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר.
משנה
הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, אם קִעֲקַע בסכין וְלֹא כָתַב בדיו, או שכָּתַב בדיו על בשרו וְלֹא קִעֲקַע בסכין, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ בַּדְּיוֹ וּבַכְּחוֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם הַשֵּׁם [ובגמרא יבואר איזה שם], שֶׁנֶּאֱמַר 'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה".
גמרא
שנינו במשנה בדעת רבי שמעון ש'אינו חייב עד שיכתוב שם השם'. מביאה הגמרא נידון בביאור שיטה זו: אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, האם כוונת המשנה היא שאינו חייב עַד דְּכָתַב 'אֲנִי ה" מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ רב אשי, לֹא, אלא כוונת המשנה היא כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא, שאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה", כלומר, וְלֹא אַחֵר, שלא תקבלו עליכם אדון אחר זולתי.
אָמַר רַב מַלְכְּיוּ, אָמַר רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מַקְלֶה [-אפר שריפה] עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ – על גבי פצע פתוח, מִפְּנֵי שֶׁלאחר זמן נִּרְאֶה כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵּי קָפִיד – הקפיד שלא לשים אפר אֲפִילּוּ אַרִיבְדָא דְּכוּסִילְתָא – על מקום הקזת הדם, שהוא נקב קטן, שלא ייראה ככתובת קעקע. רַב אַשִׁי נחלק על דין זה ואָמַר, כָּל מָקוֹם שיש מַכָּה, וכשמניח שם אפר נראה הדבר ככתובת קעקע, אין איסור בדבר, כיון שמַכָּתוֹ מוֹכָחַת עָלָיו – רושם המכה שנשאר בבשר מוכיח שעשה כן לרפואה, ולא לשם כתובת קעקע.
